בואו נניח את זה על השולחן: אנחנו לא הולכים ללמד אתכם "לשחק".

אנחנו לא מחפשים טכניקה ריקה, לא דימויים יפים ולא את מה ש"אמור" להיות. אנחנו מתחילים מהאדם. הניואנסים המעצבנים, ההרגלים המביכים, והאופן שבו רק אתם נוכחים מול מצלמה.

אנחנו לא פה כדי שתהיו מישהו אחר. אנחנו פה כדי שתבינו מה אתם משדרים החוצה ואיך להשתמש בזה לטובתכם.

יצירה יכולה להיות תהליך מאוד בודד.

רעיונות מדהימים ואנשים ברוכי כשרונות מגיעים למחסומים כתוצאה מהבדידות הזו. הסדנה היא מעגל של 6 יוצרים מתחומים שונים. יחד נפרק מחסומים, נבחן את השפה האומנותית והמגבלות שלה, ובעיקר נרשה לעצמנו להשפיע ולהיות מושפעים.

כדי שיראו אותנו, אנחנו חייבים להראות את עצמנו.

בתור שחקנים יש תקופות ארוכות שאנחנו בהמתנה לאישור. המצב הזה נכנס בקלות לתודעה ושם אותנו בעמדה שמתחננת שיבחינו בנו. אבל הדברים עובדים הפוך: אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להתחנן. אנחנו חייבים להביא את עצמנו עד הסוף.

אני לא רוצה שתהיו הבעלים של "נאפיס" (גם סושי, גם המבורגר, גם פסטה, גם אורז). אני מעדיף את הגישה של אייל שני – להשתלט על העיר עם העגבנייה הספציפית שלנו. אייל שני מצליח כי הוא הקשיב לעצמו והלך על מה שהוא מאמין בו עד הסוף. הסדנה הזו היא מרחב שבו נחפש ביחד: מה העגבנייה שלכם?

אנחנו שולחים אודישנים ומקווים...

יש כאלה שמתבאסים כשזה לא, ויש כאלה שפשוט שוכחים ומנסים להיות ספורטיביים לגבי זה. אבל לכולנו יש מערכת יחסים מורכבת מול ה"לא". הסטטיסטיקה בתחום ברורה: לכולנו יש הרבה יותר "לא" מאשר "כן".

במקום לשגר ולשכוח, אנחנו מציעים לקחת את ה"לא" הזה, לפרק אותו, וללמוד ממנו משהו. כך ה"לא" הופך ל"כן" – כן לתהליך, כן לתובנה, וכן לאודישן הבא שישתפר בזכותו.

הכנה לאודישן היא קודם כל מרחב בטוח לשחקן.

אני מתייחס לכל שחקן שמגיע אליי כאומן וכמאסטר בזכות עצמו, לא כתלמיד שלי. ביחד אנחנו חוקרים את הטקסט, מחפשים את הניואנסים החבויים, את היופי ואת העומקים שרק אתם יכולים להביא לדמות. שחקן צריך להיות ער לחושים החייתיים שלו ולהתמסר רגשית להנחיות.